"היצירה כראי הנפש ביצירה הצעירה".

התבוננתי בתלמידים הנבוכים בסרטון הווידאו, מתאמצים לענות תשובות מלומדות לשאלה הכל כך פשוטה, מדוע לדעתך אתה מתאים למגמת קולנוע?

 

מאז כבר התלמידים הללו סיימו בהצלחה את הלימודים, התגייסו לצבא ואפילו כבר הספיקו להשתחרר, אולם השאלה הזו. מדוע תלמיד או תלמידה מתאימים למגמה?, נותרה, מעיקה, מציקה, בלתי פתורה.

 

בעידן הפורומים והרשתות החברתיות, קל יותר לשאול כזו שאלה. ועל כן הפניתי אותה אליכם המורים, בקבוצת הפייסבווק של מורי הקולנוע והטלוויזיה. 

 

התשובות שקיבלתי נחלקו לשתי השקפות מרכזיות, מנוגדות, שגם אני כמורה נאלצתי למצוא את שביל הזהב בין שתיהן.

 

כבר בפרקי אבות מופיעה ההתלבטות בין בית הילל לבית שמאי:

 

״בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ובן אבות ועשיר השמח בחלקו. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם ישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים״.

 

מורים רבים צידדו בתפיסת בית שמאי.

 

ע׳ , מורה לקולנוע, סיפרה. ״אצלנו בעיקרון תלמיד שסיים את החטיבה עם ציון שלילי בהתנהגות חסום מלהתקבל למגמה. הרעיון הוא שיש לנו ציוד יקר ואנחנו צריכים תלמידים שניתן לסמוך עליהם ברמה המשמעתית. בנוסף, תלמיד שהתקבל למגמת תיאטרון מחויב ללמוד גם תקשורת. מעבר לזה הבית ספר והרכזים נותנים למי שרוצה. למי שיש בעיה קשה מאוד ברב מלל מנסים להתאים לו מגמה אחרת. אבל זה רכז השכבה לא המגמה״. 

 

חלק מהמורים מעדיפים לקבל למגמות תלמידים בעלי רקע וידע בתחום הקולנוע או התקשורת.

 

מורים המחפשים את הכישרון, מנסים לא פעם לבחון את עולמו היצירתי של התלמיד. ״השיקולים שלי הם : מצד אחד, רצון ומוטיבציה ללמוד קולנוע, תלמידים שמוכנים להשקיע ולעבוד בצוות גם הרבה אחרי שעות הלימודים ומצד שני אני "בודק" יצירתיות והבנה של טקסט קולנועי - סרט קצר ללא מילים שאני מראה ושואל עליו שאלות. הסרט "אופסייד" של תדמור ונתיב״ מספר רועי וסטלר המלמד ומרכז את מגמת הקולנוע בכפר הירוק.

 

גם איתי אברמוביץ, רכז מגמת הפרסום בתיכון אורט שפירא בכפר סבא, מחפש דברים דומים במועמדים ״אני בודק יכולות של תלמידים ברמת היצירתיות, אני נותן להם נושאים ואני רוצה לשמוע מה הם אומרים. אני מראה להם קטע מסרט או פרסומת ומבקש מהם להגיד לי כל מיני דברים. אני נותן להם להשלים משפטי מפתח ואני מנסה למדוד את הפוטנציאל היצירתי המצוי בהם ולראות אם קיים שם מעבר״.

 

ירון בר נור שלימד במגמת קולנוע וטלוויזה בתיכון אילון ובמגמת תקשורת ( תיעודי) בתיכון הרצוג בחולון, עד  יציאתו לגמלאות בשנה שעברה, מעמיד דרישות יותר קפדניות:

״א. עניין ומעורבות בתחומי - ענפי אמנות/תרבות.  מאחר וקולנוע/טלוויזיה הוא תחום עיסוק "רב תחומי",  רחב מאד -לעניות דעתי, על המועמד להפגין ידע ומעודכנות רחבים ככל האפשר, בענייני תרבות,  בין כיוצר ובין כצרכן.

 

ב. נסיון מעשי באחד מתחומי העניין הקשורים בקולנוע: כתיבה, הכנת סרטון עלילתי תעודי או קליפ או אנימציה, כבמאי /צלם/עורך, או כל דבר שהוא אחר.  כאחד שהתנסה בתחום, המאוויים שלו מציאותיים יותר, מודע ל"עליות והמורדות" של התהליך, מגובש ברצונו ולכן הסיכון לנשירה במהלך המסלול ירד.

 

ג. רפרוף בתעודת המעבר, תוך שימת לב להתנהגות, הישגים במקצועות כמו הבעה, ספרות, מחשבים ופעילות יצירתית. כמובן ש"מצבור" של שליליים במקצועות אחרים יפסול את המועמדות.  מקצועות "רבות מלל" חשובים להמשך לימודי הקולנוע-בתחומי הבימוי, תסריטאות והחלק העיוני. התנהגות לא תקינה או חוסר התמדה/איחורים וחיסורים, פוגעים ברצף העבודה המעשית עבודת הצוות בעתיד. לגבי מיומנויות טכניות אין בד"כ מדד בתעודת המעבר. פרט לכך את הנ"ל ניתן להנחיל ללא בעיה.

 

ד. אופציה, במידת האפשר, מתן משוב בכתב על סרטון או קטע מסרט.  אבחון של כושר התבוננות, כושר ביטוי, יכולת ניתוח, הבנה מופשטת וחזותית.״

 

ישנם בתי ספר בהם התפיסה היא שמגמות התקשורת והקולנוע, הן המקום הטבעי ביותר לתלמידים המתקשים בתחומים ״עיוניים יותר״. כך אמר אחד המורים בראיון ״אני מקבל את התלמידים הפחות טובים של ביה"ס למגמת תקשורת״.

 

גם איציק וויס המלמד בתיכון חדש בר"ג במגמת תקשורת, אומר שקבלת תלמידים בעלי הישגים הלימודיים הנמוכים, הוא עניין שהתקבע במהלך 20 השנים שהוא בביה"ס. ״בביה"ס יש מגמות שנותנות מענה לתלמידים עם הישגים לימודיים גבוהים, נפתחה מגמה קולנוע/תקשורת בכדי לתת מענה מרתק ורלוונטי לחיי התלמידים״. 

 

מורה נוסף המלמד במגמת תקשורת בתל אביב מספר ״אצלנו אין יותר מדי מיונים והקבלה למגמה נעשה די טכנית כרגע. כנראה שהחל משנה הבאה יהיו מיונים לפי הספר״. 

 

גם השיקול הצר של קיום המגמה מהווה תפקיד. אף אחד מאתנו לא היה שמח לראות את המגמה נסגרת מחוסר נרשמים. יותר תלמידים מבטיחים למורים, במיוחד למורים המעשיים, שיהיו שתי קבוצות בכיתה (מעל 35  תלמידים בכיתה מחייבים שתי קבוצות מעשיות), וזה אומר מן הסתם יותר שעות עבודה ומשכורת יותר גבוהה.

 

ישנם מורים שהיו מעדיפים למיין את התלמידים המתקבלים, אך עקב גודלו של בית הספר אינם יכולים לעשות זאת.  

 

״הלוואי והייתה ניתנת לי האפשרות הזאת (להחליט את מי לקבל ) לצערי אני מקבל את כולם , אחרת לא יפתחו לי כיתה מספרת אחת המורות שהעדיפה להישאר בעילום שם. כך מרגיש גם איל אסרף, בבית ספרי כמות הילידים קטנה יחסית לכמות בבתי ספר אחרים ואני מקבל את כולם״ הוא מספר.

 

כך גם אצל ויטור זלט המלמד תקשורת וחברה, וידאו ורדיו בבי"ס הר וגיא ובי"ס דנציגר בגליל העליון . ״מדובר בבי"ס קטן. אין לנו מיונים למגמה. כל תלמיד שבוחר את המגמה מתקבל״.

 

אודי מוזס מתיכון בפסגת זאב מוסיף ״לצערנו הרב, של כל מורי המגמה, שלי גור-שרמן, רחל דמרי ואני, אין לנו שיקולים לגבי קבלת תלמידים למגמה. בכיתה י' התלמידים מקבלים חשיפה לכל המגמות הקיימות בבית הספר ולאחר חצי שנה הם בוחרים את המגמה אליה ישתייכו עד סוף יב'. במשך עשר השנים שאנו מלמדים בתיכון בפסגת זאב, לא מנענו מאף תלמיד שרצה ללמוד קולנוע להתקבל למגמה. בגלל שבית הספר אינו גדול, אין לנו מיונים כמו לחלק מהמגמות בארץ, שמגיעים 50 תלמידים למיונים ומתקבלים 24. אצלנו כל מי שרוצה נכנס. יש תלמידים שמתקשים במשך הזמן לעמוד בדרישות ואז עוברים מגמה אך הם בודדים. יש גם כאלה שהתחילו ללמוד במגמה אחרת והצטרפו אלינו אחרי מספר חודשים בגלל חוסר התאמה או עניין במגמה המקורית אליה נרשמו״.

 

 

מנגד ישנם גם המחזיקים בדעת בית הילל.

 

יובל זקס, המלמד  במגמת תקשורת - הפקות בתקשורת - סרטים תיעודיים ולפעמים גם עלילתיים,  בבית הספר - כפר הנוער קדמה, שנמצא בכפר הנוער קדמה (אזור צומת קסטינה-קרית גת), מחזיק בהחלט בדעת בית הילל ״אני עובד כבר שנים בעיקר עם נוער בסיכוי, שהדבר הראשון הוא לתת צ'אנס לכולם, וגם אחרי שמפשלים קצת לתת עוד צ'אנס.  כמעט שאין מיונים. אני מקבל את כל מי שמגיע (נשלח) ורוצה להיות במגמה, אחרי כמה חודשים מי שממש לא מתאים בייחוד אם גם לא רוצה מנותב החוצה. בעיקרון אני לא מחפש דווקא תלמיד עם פוטנציאל להגיע ליצירה טובה במיוחד, אלא תלמיד שתהליך יצירה יעשה לו טוב: בהרגשה, בהערכה העצמית ועוד״.

 

כאשר קראתי את דבריו, התרגשתי מאוד, מאחר ואלו הם בדיוק הסיבות שהביאו אותי לפני עשרים שנה לעזוב את אולפני ערוץ 2 ולעבור לתחום החינוך.

 

אולי זוהי התמימות של אלו המתחילים ללמד, כמו עינבל, הנמצאת בתחילת דרכה הפדגוגית, וסבורה כי יש להחליט האם לקבל תלמיד למגמה על פי המוטיבציה של התלמיד, ושל ורד, המסבירה שלמרות לצערה אף אחד לא שואל ולא מתייעץ איתה, השיקול הראשון והכי רלוונטי מבחינתה הוא קודם כל רמת העניין שיש לתלמיד במקצוע ומדוע הוא בחר בו.  מה בעיקר מעניין אותו בתחום. קרי: צלם, במאי, עריכה וכו׳. 

 

אייל בריברם, המלמד בנופי הבשור בדרום הארץ, טוען שהשיקול הוא יותר פסיכולוגי ממקצועי, ״אני יושב עם המחנכות, לומד על כל תלמיד, תלמיד שיכול להפריע ולהרוס את המגמה לא יתקבל, אבל מה שאני בעיקר מחפש זה מוטיבציה. חשוב לי שהתלמיד יאהב את התחום, שתהיה לו שפה ויזואלית עשירה ושיאהב ליצור״.

 

דרישות דומות מעמיד אילן לוז  ממגמת תקשורת באורט טבעון, המחפש ״יכולת עבודה בצוות, סקרנות לנעשה מסביב בעולם, ידע כללי לא רע, רצון ללמוד, יצירתיות״.

 

הראל אמר המלמד במגמת קולנוע ברב תחומי בצפת טוען כי ״אין לי שיקולים כאלה, אנחנו מקבלים ואוהבים את כל התלמידים שלנו״. ואחרון חביב מסכם אורי פיין מתיכון כדורי  ״אצלנו אין מיונים למגמה, התנאי היחידי הוא תלמיד ללא בעיות התנהגות״.

 

בין בית הילל ובית שמאי, אנו ניצבים מדי שנה, מביטים בתלמידי כיתה י׳ החדשים הניצבים מולנו ושואלים את עצמנו, האם בחרנו את המתאימים? האם אלו הם יוצרי הקולנוע של המחר?  האם מה שחשוב הם ההישגים? הזכייה במקומות הראשונים בפסטיבלים? או שמה שחשוב זו התרומה שתהיה לתלמיד מלימודיו במגמה?

 

אני לא מתיימר לתת תשובה אחת בדוקה, אני לא בטוח שהיא ישנה. בכל תחרות או פסטיבל אני מוצא את הקונפליקט, מה עדיף, לתת צ'אנס או לזכות בפרסים?

 

​אני מתבונן בתלמידים שלא התקבלו למגמה, אולם המשיכו ליצור, לעיתים ברמה יותר גבוהה מחבריהם שכן התקבלו למגמה.

 

בחלק הבא אני מבקש להציג את הצד השני של המטבע, את התלמידים שלנו ואת אילו עליהם ויתרנו. לעיתים אני נתקל בתלמידים שכבר לומדים לתואר ראשון בקולנוע, חלקם אפילו במגמת ההפקה היוקרתית, הרשת מלאה בתיאורים של תלמידים שהתקבלו או נדחו ממבחני הקבלה למגמות הקולנוע והתקשורת. הבאתי כאן כמה קטעים מתוכם.

 

אחת מהסטודנטיות לקולנוע, סיפרה שבתיכון, אפילו למבחנים לא הסכימו לקבל אותה. ועכשיו היא כבר שנה שניה בלימודי קולנוע באוניברסיטה. גם באוניברסיטה לא הסכימו לקבל אותה בהתחלה "יש לי אפילו שני מכתבי דחיה בבית" היא סיפרה. הדעה של אותה סטודנטית לגבי מבחני הקבלה למגמות קולנוע ותקשורת היא "אם זה מה שאת רוצה לעשות, זה מה שאת תעשי, לא משנה מה יגידו לך. יש מלא אנשים שלא למדו קולנוע או שלא התקבלו ללימודי קולנוע וזה לא עצר אותם. וטיפ קטן גם אם לא יקבלו אותך ואת נורא נורא רוצה את זה, שווה לנדנד ולהציק להם. אם זה עובד באוניברסיטה זה בטח עובד בתיכון".

 

גם מיכאל מושונוב, בנו של השחקן מוני מושונוב ושחקן בולט בעצמו, התמודד עם תשובה שלילית ממגמת קולנוע, כפי שסיפר בראיון עם דורון חלוץ שהתפרסם בשנת 2008 באתר וואלה: "המעבר לתיכון היה נורא. הייתי בדיכאון, סחבתי איתי הרבה תיקים - זה שאני הבן של מוני, זה שהייתי מפוצץ בחצ'קונים. הגעתי לבית ספר תלמה ילין, שהוא מכתשת ציונים ואני לא הייתי כזה, הייתי בעניין של מוסיקה וקולנוע אבל לא נתנו לי ללמוד קולנוע. קולנוע היה האהבה הראשונה שלי, ראיתי המון סרטים כילד ואני אפילו זוכר את הסרט הראשון שראיתי בקולנוע, 'רוג'ר ראביט', בגיל שלוש-ארבע. זה שלא קיבלו אותי היה מכה בשבילי. כשלא התקבלתי להשתתף בסרט ידעתי שיהיה עוד סרט, אבל כשלא מקבלים אותך ללמוד משהו שרצית, לא יהיה עוד, היו לי דיכאונות בגיל ההתבגרות, תקופות חשוכות. לפני שעזבתי את בית ספר היה לי דיכאון כזה שלא רציתי לצאת מהמיטה. זה שבר אותי, עשה לי אנטי נגד האנשים שלומדים קולנוע ונגד האנשים שמלמדים קולנוע בגילאים האלה. לא רציתי להיות במקום הזה. עיצבן אותי נורא שלא קיבלו אותי ועד עכשיו אני לא מבין למה. בסרטים אני יכול להבין למה לא - אולי אני נמוך מדי, אולי מבוגר מדי. אבל כשאתה בא ללמוד משהו, זה יותר אתה כמו שאתה. זה גמר אותי. זה חתך לי את הלינק לבימוי, שהיה חלום שלי".

 

תאור דרמטי יותר מצאתי בבלוג לא מזוהה, שהופיע ללא שם באתר הקשור לאוניברסיטת בן גוריון : "יצאנו משיעור אנגלית מוקדם בשביל להגיע לשם, למגמת הקולנוע. אני ו - מ' ו - א' גרין אייז עמדנו שם בחוץ. אחרי זה נכנסנו . ספרתי עשרים ושמונה אנשים ואז נוסף עוד אחד ועוד אחד סך הכל שלושים . שזה בסדר , כלומר , יבחרו עשרים מתוכם ... אני לא יודעת איך נ' מתמודד, אני הייתי מתה במקום. הרבה פקאצות, הרבה ערסים. פה ושם אנשים איכותיים. נראה לי. חלקו לנו מספרים. אני הייתי מספר אחד ( פעם ראשונה שאני ראשונה ברשימה כלשהי )... כל אחת מאתנו הלכה לחדר אחר, לראיון אישי. היא הייתה עם איזו מורה במגמה, אני עם המרכז. אחרי שאלות רגילות כאלה, הוא שאל איזה סרט ראיתי לאחרונה ואהבתי. אמרתי את מה שעלה לי לראש "דוגוויל" . הוא שאל למה אמרתי דווקא 'דוגוויל'? עניתי לו שהוא מיוחד. התחלתי לספר וזה. להתפלסף . דוגוויל היא כל עיר. התפאורה לא שם, כי היא יכולה להשתנות והסיפור לא ישתנה. בלה בלה בלה. הוא שוחח איתי, בערך. כלומר ... .. . כן . כן. נראה לי. אמר שהבמאי לקח את הבמה, אלמנט של תאטרון, הוריד כל - כך הרבה ממה שהופך קולנוע לקולנוע והפך את זה לסרט. הביא את הסיפור לקדמת הבמה. צודק. אה. לפני זה הוא קרה את הסיפורים שלי. .... זה התחיל מנסיון נואש לתאר שיחה של מבוגרים. או בעצם , מבוגרים מדברים. או אנשים. אנשים. הם לא אומרים משהו בעצם. לא משהו אמיתי. הוא לא אומר את מה שהוא באמת חושב, את מה שהיא חושבת אתה בכלל לא יודע. איכשהו, אמרתי , זה הפך לביקורת חברתית נוקבת בסוף.

אנוכי : ואיך שלא נשאר לכל - כך הרבה מבוגרים שום .... ... .. . דמיון . אנשים מדברים ולא אומרים בעצם כלום . גם אצלנו . הייתי מעדיפה לחשוב שיש לי קצת יותר מעוף מזה .

הוא : טוב לדעת שבגיל כה מבוגר את שומרת על ניצוץ של דמיון . ( :

אנוכי : כן , בגילי המופלג ... .. . * מניפה את השיער לאחור בדרמטיות *

הוא : אז ... .. . מהכיתה שלך ... .. . לכמה אנשים היית אומרת שיש דמיון ?

אנוכי : אה ... .. . טוב ... .. . תקשיב ... .. . יש לכמה ... .. . ( : ]

 

אחרי זה דיברתי על אלוהים. שסתם, עלה לי רעיון; לפגוש את אלוהים נשמע לי נורא משעשע. שאלו השאלות שאני לא בטוחה אם הייתי שואלת אותו, אבל הייתי רוצה לשאול אותו. דברים שאני לא מבינה. לאו דווקא קשורים אליי ספציפית. וכ ו' וכ ו' וכו '.

 

שאל , איזה תחביבים יש לך ?  לכתוב , יצא לי ככה פתאום . לכתוב ? שאל, איזה ספרים את אוהבת? אמרתי , כמה של פול אוסטר. "יש ילדים" "זיגזג" של דויד גרוסמן, "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול

- ספרי לי על אליס בארץ הפלאות .

סיפרתי . איך לואיס קרול, מרצה באוניברסיטת אוקספורד, סיפר לאליס ואחיותיה, בנותיו של הדיקן, את הסיפור שהיווה את ההתחלה לספרי אליס בעת הפלגה ביום שבת, ב - 4 ליוני. איך שלמרות שזה היה סיפור בין המוני סיפורים שהוא סיפר, אליס התעקשה שיכתוב אותו. מה אני אוהבת בספר ? זה ספר ילדים, אבל לואיס קרול מדבר אליהם בגובה העיניים. הוא לא מפחד להכניס לשם בדיחות גאוניות ושנונות - בדיחות מוות ! - כבר בדף הראשון , מחשש שלא יבינו. הוא לא מפחד לכתוב על נושאים שמצריכים חשיבה מתמטית מדהימה, חשיבה לוגית, מחשש שלא יבינו. הוא משתמש בהגיון ומעביר אותנו עם הדמיון לעולם שבו הכל אפשרי. שאפשר לעשות הכל הפוך, אבל יש סיבה לכך. הוא לא מפחד  לכתוב את כל הספר השני בצורה של משחק שחמט ענק. שחמט! הלוגיסטיקה ... .. . זה מדהים. זה מדהים. אוף, נסחפתי .

 

אז דברנו על זה. ישבנו בחדר צמוד לחדר שבו כל השאר היו, כשבננו זכוכית שקופה ותו לא. מ' יצאה לפניי. ראיתי אותה באיזשהו שלב דרך הזכוכית. היא אמרה לי שחייכתי המון. דברתי המון. הייתי שם הרבה זמן, יחסית. וראשונה. הצילו. היה טוב.

 

הוא אמר שאני נוטה יותר לצד הספרותי, הפילוסופי.

 

שאל למה אני רוצה ללכת לקולנוע?

נראה לי מעניין, לעשות סרטים. אני אוהבת לצלם - - למרות שאני לא יודעת על זה הרבה - - ולכתוב. לכתוב תסריטים נשמע לי כל - כך קשה, אבל הייתי רוצה לנסות.

 

שאל אם לא הייתי מעדיפה ללכת, נגיד , למגמה ריאלית יותר? 

אמרתי לו שאני לא ריאלית, שאני הומנית. ואז הוספתי, כלומר - התקבלתי למואצת מתמטיקה, וזה . אבל ... .. . לא אוהבת את זה. די שונאת את זה.

 

הוא אמר לי משהו שלאו דווקא קשור לראיון ולקולנוע והכל, אבל גרם לי לחשוב. הוא אמר, שנראה לו שאני דווקא כן אוהבת מתמטיקה. למרות הכל. כי דברתי בכזה להט על אליס - ועל הלוגיסטיקה, והרי מתמטיקה זה מדע הלוגיסטיקה. אפילו אם הביצפר מאוד מתאמץ להרוס את זה.

 

לא קישרתי כל - כך קודם, אני לא יודעת למה. נקודה למחשבה. בכל אופן , אמרתי לו שלמרות שנכון - אני יותר נוטה לספרותי כרגע, ופחות לכיוון הוויזואליות, הייתי רוצה ללמוד גם את האספקט של הוויזואליות.

 

הוא אמר שאני אינטליגנטית. אני מניחה שלולא הקושי המעיק הזה בנשימה והלחץ, הייתי צוחקת לו בפרצוף.  ( :

 

אחרי זה חזרתי לחדר בו כולם ישבו, והרגשתי כאילו הלחיים שלי עולות באש. פיו, אדרנלין. קראתי להבא בתור. ישבתי איפשהו ועשיתי את הבחינה העיונית. הסרט האהוב עליך, כתוב עליו שתי שורות (כתבתי קצת על פורסט גאמפ); סדרה אהובה (באפי ) ... .. . דברים כאלה.

 

אחרי זה ראינו סרט של עשר דקות והיינו צריכים לכתוב עליו. אחרי זה היינו צריכים לכתוב סיפור על מקרה שקרה לנו. חשבתי המון זמן על רעיון לסיפור  אבל לא מצאתי. מישהו שאל אם אפשר לעשות על משהו שלא קרה לנו. מה טוב. כתבתי על מישהו שמת ... .. . ארר ... .. . קשה להסביר. היה בסדר, בעיוני.

 

אחרי זה קבוצות. לבחור סיפור מהסיפורים של כולם. בחרנו באחד צולע ורגיל במיוחד על מישהי שחולמת להיות דוגמנית, הולכת לאודישנים, משלמת כסף ועובדים עליה. אחרי זה היא משמינה ונכנסת לדיכאון. כמה אופטימי! אפילו השם שמצאנו לא קיטשי בכלל, "הזרקור שכבה" . בע . לחברת ההפקות קראנו חמסה הפקות. מזל ושטויות. היינו חמישה. חמשושים. כאלה. לא היה משהו בקבוצתי, אבל לא נורא. שמעתי שלכולם היה איכסה בקבוצתי . נכון הסיפור נשמע נורא? שימו לב לאלטרנטיבה. "הלכנו לנוער לנוער ובאו שני ערסים שרצו להרביץ לנו אז המנהל של נוער לנוער בא והעלה אותנו על האוטובוסים אבל רצינו נקמה אז אחרי זה הלכנו לערסים ובאנו עם חברים גדולים שלנו. ומאז הערסים לא מפריעים לנו יותר." וזהו בערך.

 

התשובות , כמדומני , עם התעודות. אין לי מושג איך אני אחכה עכשיו שלושה חודשים. אני אמות בדרך. טוב, לא נורא. תודה רבה על התגובות וה "בהצלחה" ... אז מחר הבחינות" .